אין משמעויות הלכתיות להענקת טבעות אירוסין על ידי האישה לבן הזוג, כי על פי המסורת היהודית הגבר הוא שמקדש את האשה בחפץ שווה פרוטה (ואנו נוהגים להשתמש בטבעת) ולא האשה היא שמקדשת את האיש.
זוגות רבים מבקשים להביע אלמנטים של הדדיות בטקס הנישואין ועושים זאת בדרכים שונות של נשיאת דברי תורה, דברים אישיים או הענקת מתנות. יש שבוחרים בדרך של הענקת טבעת נוספת מצד הכלה לחתן ולעתים מלווים זאת בדברי ברכה או בפסוק רלוונטי
זוהי פעולה בעלת משמעויות חברתיות, ציבוריות ומביעה את השותפות שהזוג חש, ולכן יש לה משמעות מיוחדת ורבה, אולם לא מדובר בפעולה הלכתית בה האשה מקדשת את האיש במקביל לקידושיו שלו.
דווקא משום כך ישנם רבנים שלא מאפשרים הענקת טבעת או טבעות אירוסין על החופה, כדי למנוע הבנה לא נכונה של האירוע, ואחרים כן מאפשרים זאת אולם מקפידים שהדבר ייעשה בסוף החופה (לפני או אחרי שבירת הכוס) ולא מיד אחרי קידושי האיש, ובדרך כלל גם מקפדיים ללוות את הפעולה במשפט המסביר כי אין מדובר בקידושין הדדיים אלא בהענקת מתנה.
לגבי ענידת טבעות אירוסין בכלל וטבעות בכלל (כולל טבעות נישואין), אין משמעות הלכתית אלא חברתית בלבד. טבעת, גם על יד האיש וגם על יד האישה מסמלת בחברה את העובדה שהאדם נשוי. קהילות רבות מוצאות עניין להכריז על כך כדי להדגיש את המחויבות של הצדדים זה כלפי זה, אולם כאמור אין חובה הלכתית לענוד את הטבעת לא לאיש ולא לאישה.
